<h1>רבינו יהונתן מלוניל — חולין</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[חולין ב' ע"א] הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ וכו' מקשי' בגמרא כיון דתנא הכל שוחטין דמשמע לכתחלה שרי להו לשחוט תו לא איצטריך למתני ושחיטתן כשרה דפשיטא הוא ומתרץ ליה בחסורי מחסרא והכי קתני הכל שוחטין כל המוחזקין שוחטין אע"ג שאינן מומחין כגון ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ושחט שפיר אבל אם לא שחט לפנינו שנים ושלשה פעמים לא ישחוט שמא יתעלפה ואם שחט ואמר בריא לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה. חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דאיעבד נמי לא שמא ישהו שמא ידרסו שמא יחלידו והכי פירושא כל המוחזקין שוחטין כלומר שהוא רגיל בשחיטה ואיננו רחמני וירא ורך לבב מהביט מכת חרב וסכין שאם היה ירא אין לו לשחוט לכתחלה שמא יתעלפה תכף שיתחיל לשחוט ויפול הסכין מידו בקרקע ואחר שיתחזק לבו יגביהנו ויגמור שחיטתו ונמצא ששהה בין תחלת השחיטה וסופה ותנן לקמן (ל"ב ב') באידך פרקין שאם שהה שיעור לחתוך שני הסימנין מן הבהמה הכפותה בארץ המוכנת לשחיטה פוסלת השחיטה בכך לפי שכיון שסילק את ידיו מן השחיטה נחשב כל מה שעשה לניקב ותנן נקב הוושט במשהו וקנה ברובו דטרפה היא ולפיכך צריך כל מי שירצה אפילו יהיה בקי בהלכות שחיטה צריך שישחוט שנים ושלשה פעמים לפנינו ולפני חכם ואחר שיהיה נודע באותו הרגילות יש לסמוך על שחיטתו ומוסרין לו חולין וקדשים לכתחלה לשחוט. מוחזקין אע"פ שאין מומחין וכו' כלומר אע"פ שאין אנו יודעין בהם שהם בקיאין בהלכות שחיטה שהם שהייה דרסה חלדה הגרמא ועיקור אלא הדבר הוא בספק לנו אם יודעים אם לאו מסתמא תלינן לקולא ומסרינן להם בהמה לשחוט משום דסבי' ליה להאי תנא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן שאם לא היה בקי בהן לא היה לו עסק בהן דאין אדם חוטא ולא לו ומשום דתנא במתניתין בלשון הכל חזינן דאתי לרבויא אע"פ שאין אנו יודעים אם הם מומחין אם לאו דתלינן לקולא ומוסרין להן חולין לשחוט לכתחלה כיון שברור לנו שהן מוחזקין ורגילין לשוחט בלא שום רכות הלב. ואם לא שחט בפנינו שנים ושלשה פעמים לא ישחוט שמא יתעלפה. האי לא ישחוט פירושו לא מסרינן ליה בהמה לשחוט שמא ינבל אותה לפי שיתעלפה וקא עברינן על בל תשחית ואם אמר בריא לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה. כלומר נאמן הוא דעד אחד נאמן באיסורין דאע"ג דלגבי ממון בעינן שני עדים אבל באסורא עד אחד נאמן כדחזינן לענין נדה דכתיב בה [ויקרא ט"ו] וספרה לה שבעת ימים ודרשינן [כתובות ע"ב] וספרה לה לעצמה כלומר שאין הבעל מצווה למנות אותם אלא סומך על האשה וכן בכל איסורים שבתורה אדם סומך על אשתו ועל שלוחו. חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דאיעבד נמי לא שמא שהו שמא דרסו שמא החלידו שאפילו יאמרו לא נתעלפנו אין לסמוך על עדותן דהא לאו בני דעה הם וחרש לאו בר דעת הוא כדאמרינן בעלמא (חגיגה ב') חרש דומיא דשוטה וקטן דחרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו מדבר ואינו שומע. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. כלומר אפילו לחרש שוטה וקטן סגי באחרים עומדין על גבן דלא בעינן כוונה לשחיטה אלא כיון שנתכוון לחתיכה בעלמא כשרה השחיטה וחרש שוטה וקטן מתכוונין הן לחתיכה אבל לכתחלה לא מסרינן להו בהמת חולין לשחוט אפילו אחרים עומדין על גבן שמא יקלקלו את השחיטה ועברינן על בל תשחת דממונו. והיינו דנקט במשנתנו לשון עתיד דקאמר שמא יקלקלו את השחיטה ולא קתני שמא קלקלו להודיענו שאסור לסמוך על חרש שוטה וקטן בשום ענין משום דרוב מעשיהם מקולקלין, ודייקי' נמי בגמרא מדתנן וכולן ששחטו ולא תנא ואם שחטו משמע שעונה נמי לשאינו מוחזקין בודאי שאם הלכו להן אותן השוחטין ששחטו ואינו מצויין לשאול את פיהם אם נתעלפו אם לאו אם יש לנו עדים שראו אותן שלא נתעלפו אע"פ שלא עמדו על גבן ממש סמוך להן שלא היו יכולין לראות אם החלידו או אם דרסו מותר לאכול משחיטתן דסבירא ליה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם שאם [לא] היינו אומרין דרוב מצויין אצל שחיטה (לאו) מומחין הם לאו הוה משתרי שחיטתן כיון שהלכו להם אלא אם כן עמדו על גבן ממש שיראו הולכת הסכין והבאתו כהוגן וכדת וכהלכה.
[חולין ט"ו ע"ב] הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין. מפרש בגמרא הכל שוחטין אפילו ישראל משומד לאכול נבלה לתיאבון ובלבד שבדק לו חכם הסכין קודם שישחוט דכיון דאי משכח התירא לא אכיל איסורא אין לנו ספק בו ששוחט כהוגן אבל אם לא בדק לו חכם את הסכין אין לנו לסמוך בו דמטרח לא טרח. ולאחר שחיטה נמי משמע שצריך חכם לבדוק סכינו אם נפגם אם לאו דכיון דסבירא לן השתא דהלכתא כרב הונא בשלא שבר בה עצמות או עצים אם נמצאת הסכין פגומה חיישינן שמא בעור נפגמה וזה השוחט הוא חשוד לאכל נבלה לתיאבון אין לנו לסמוך על בדיקתו מפני שני דברים חדא שאיננו רוצה לבדוק דהא אמרינן מטרח לא טרח ואם נפשך לומר לא דמי טרחת בדיקת הסכין באחרונה לטורח קודם שחיטה לפי שקודם שחיטה אם ימצאנו פגום צריך שיתקננו במשחזת של אבן עד שיסיר פגימתו מה שאין כן בסוף שחיטה שאינו צריך אלא אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא לראות אם הוא פגום אם לאו אפילו הכי אין לסמוך על בדיקתו כיון שהוא חשוד לאכול נבלה לתיאבון אם ימצאנו פגום לא ירצה לגלות שלא יהיה לו בשר לאכל. אבל משומד אוכל נבלה להכעיס אסור לאכול משחיטתו אלא אם כן ישראל עומד על גביו ובדק סכין ונותן לו למאן דסבירא ליה דמשומד להכעיס לא מיקרי מין סגי ליה בישראל עומד על גביו מתחלה ועד סוף ולמאן דסבירא ליה דמשומד להכעיס מין הוא (ע"ז כ"ו) לא סגי ליה בישראל עומד על גביו אלא כנכרי נחשב דלא סגי ליה בעומד על גביו וחמור הוא מנכרי דשחיטת הנכרי נבלה אבל לא אסור בהנאה ושחיטת מין אסורה אף בהנאה דכוונתו לע"ז כדתניא (לעיל דף י"ג) שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי יינו יין נסך ספריו ספרי קוסמין ושורפין הן עם אזכרותיהן ופירותיו טבלים ויש אומרים אף בניו ממזרים.
